פסק-דין בתיק פש"ר 1444-03

מונח בפני ערעורו של מר אריה בין (להלן: החייב), על החלטת הנאמן לקבל את תביעת החוב שהגיש בנק טפחות, וזאת בסך של כ-142,000 ש"ח. זאת, הן מטעמי סף הנוגעים לאיחור בהגשת תביעת החוב, וזאת הן מטעמים לגופו של עניין.

1.         עיינתי בכתבי טענותיו של החייב, כמו גם בתשובות הנאמן, הבנק וכונס הנכסים הרשמי, החלטתי, ולא בלב קל, כי אין מנוס מקבלת הערעור. זאת, נוכח העובדה הפשוטה והברורה כי תביעת החוב הוגשה באיחור של עשרה חודשים(!), וזאת אף בלא בקשה להארכת מועד והצבעה על "טעמים מיוחדים", כמצוות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל.

אחזור ואדגיש: החלטה זו ניתנת בלב כבד, תוך מודעות לעובדה כי עסקינן בהחלטה אשר פוגעת בזכויותיו של נושה, אשר סבר בתום-לב כי נהג כדין, ובמידה מסויימת אף מקנה "פרס" לחייב שהתנהלותו היתה רחוקה מלהיות מיטבית, וזאת בלשון המעטה. אלא, שמצוות סעיף 71 לפקודה הינה ברורה וחד-משמעית, ובנסיבות המקרה לא עלה בידי המשיבים להצביע על אחד הטעמים החריגים המצדיקים חריגה ממנה.

2.         טענתו הרלוונטית היחידה של הבנק (אשר מאומצת אף על-ידי הנאמן), הינה כי תביעת החוב נחתמה במועד, אולם עקב תקלה כזו או אחרת לא הגיעה ליעדה או לא נשלחה; ורק בדיעבד, חודשים ארוכים לאחר מכן, נשלחה פעם נוספת ובזו הפעם נתקבלה.
במלוא הכבוד הראוי, אף אם אקבל טענה עובדתית זו בלא כחל ושרק, הרי שאין בחתימה שביצע הנושה בדלת אמותיו הוא, כדי להפוך את הסטטוס של תביעה שלא נשלחה ליעדה, לכזו ש"הוגשה". בעניין זה, אין נפקא מינא, אם נשכחה על שולחנו של הנושה כשהיא חתומה, או שמא נשלחה בטעות לכתובת שאינה כתובת הכונס הרשמי או הנאמן. יתכן, כי הדין היה אחר לו היה הנושה ממהר לברר האם תביעת החוב הגיעה ליעדה, ו מיד לאחר שהיה מגלה כי לא הגיעה, היה שולח תביעת חוב נוספת, אשר היתה מגיעה ליעדה באיחור של ימים ספורים לאחר "המועד הקובע". לא כזה הוא המצב בפני, בו טרח הנושה להגיש תביעה חדשה רק חודשים ארוכים לאחר מעשה; ומכאן עולה כי או שלא בירר מה ארע לתביעת החוב, או שבירר אך לא הזדרז להגיש תביעה חדשה.

            בכך, שונה המצב ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, בהם נושה - בדרך-כלל נושה שאינו בקיא בדין - שלח בפועל לנאמן או לכנ"ר מסמך שנראה לו כתביעת חוב , אולם בפועל לא היה תביעת חוב ערוכה כדין. במקרים אלו, בכדי להקל על "רוע הגזירה" וליתן פרשנות מהותית ומקלה יותר לחריג, נקבע כי ניתן להתייחס לאותו מסמך שנשלח במועד כתביעת חוב, אולם כזו הנושאת בחובה ליקויים טכניים, או אי-עמידה בדרישות פורמליות; ואי לכך, בקשה לתיקונה בדיעבד אינה בקשה להגשת תביעת חוב באיחור, לגביה חל הרף הנוקשה של סעיף 71(ב) לפקודה, אלא בקשה "רגילה" לתיקון ליקויים טכניים במה שהוגש. לא כזה הוא המקרה הנוכחי, בו תביעת החוב לכאורה נחתמה, אולם לא הוגשה כלל במועד.

            זאת ועוד; יש ממש אף בטענת החייב כי גם בדיעבד, לא צירף הבנק בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, אלא פשוט הגיש את התביעה עצמה באיחור של עשרה חודשים, משל לא ארע מאומה.

3.         כונס הנכסים הרשמי, המודע היטב לעובדה כי מדובר באיחור הגשת תביעת חוב ולמשמעות מצב זה בדין, מנסה "להמתיק את רוע הגזירה" אשר נפלה על הנושה, וזאת בדרך אחרת  - טענות בדבר חוסר תום-ליבו של החייב עצמו. אכן, מודעת אני היטב להתנהלותו הלא מיטבית (בלשון המעטה) של החייב לאורך תיק פשיטת הרגל, אלא שספק גדול אם די באמור לעיל בכדי להקים 'יש מאין' נימוק לאיחור של חודשים ארוכים בהגשת תביעת חוב; זאת, כאשר ספק גדול אם ניתן "להעניש" חייב על-ידי מתן הארכות מועד, מקום בו לא קמה לכך עילה בדין.

4.         אכן, קיימים מצבים בהם קיים קשר בין הדברים, וחוסר תום-לב מצד החייב עשוי אכן להביא לנקיטת גמישות כלפי הנושים. אלא מאי? בכדי להגיע למצב שכזה, יש להראות קשר ישיר בין התנהלות החייב לבין האיחור - כך למשל, מקום בו החייב מטעה את הנושה באורח אקטיבי , או גורם לאיחור בדרך אחרת.

להסרת ספק, אעיר; אני מסכימה בהחלט עם כונס הנכסים הרשמי, כי נפל יותר מטעם לפגם בכך כי החייב לא מיהר למחות כנגד העובדה כי הבנק ראה עצמו כנושה והשתתף באספות נושים. וודאי וודאי, שנוצרת יותר מתחושה גרידא של אי-נוחות נוכח העובדה, כי לאחר שהנושה עצמו הלך לפנים משורת הדין עם החייב - כך למשל בבקשתו לקבל הקצבה מן הקופה לצרכים בריאותיים - "גומל" לו החייב בטענות שכאלו. אלא, שספק אם הדברים עולים לכדי מניעות או טעם המוכר בדין, המאפשר לנושה להתגבר על סעיף 71(ב). לשון אחר; טעם לפגם וטעם לביקורת קשה על החייב - יש; אולם קשר ישיר בין התנהלותו הנפסדת לכאורה של החייב לבין האיחור בהגשת תביעת החוב - אין; אי לכך, חרף כל הצער שבדבר, לא אוכל לקבל את עמדת כונס הנכסים הרשמי.

5.         בשולי הדברים אעיר, ולא בפעם הראשונה, כי ראוי אף ראוי כי סוגיה כה חשובה בדיני פשיטת רגל, אשר יש לה השלכה רבתי על זכויות החייבים והנושים כאחד, תוסדר בתקדים מפורט ומחייב על-ידי בית המשפט העליון, דבר שיוכל להתוות מדיניות ברורה ולצמצם את אי-הוודאות הרבה הקיימת כיום, לרבות חשש לפסיקות מנוגדות בבתי משפט שונים. במסגרת זו, מן הראוי יהיה, בוודאי, אף להתייחס למצבים בעייתיים כגון זה שמצוי בפני כיום; ואשר התוצאה אליה אני מגיעה בעניינו מותירה יותר מ"טעם מר" גרידא; אולם לאור נוסחו של סעיף 71(ב), אין ממנה מנוס.

6.         נוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מקבלת הערעור.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן לצו להוצאות.

ניתן היום,  ט"ו שבט תשע"ב, 08 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: